Tags
בזמן האחרון, השד יודע, תוקפים אותי מין כיסופים כאלה. געגועים לבית אבא שהיה ואיננו עוד. כשאני עובר ליד בית-כנסת נעשה לי פתאום חם בבטן. ורך. כאילו התחלק לי נטף שומן בוֵשֶט. ואפילו דמעונת מתוקה-חמצמצה בקצה העין. ואני גם מתחיל לשאול את עצמי כל מיני שאלות, כמו… מי ברא את העולם. ואיך נברא. ומה קורה לנשמה לאחר המוות. ומותר האדם מן הבהמה. והגורל היהודי. כל השאלות האלה שלמדע אין אף פעם תשובות עליהן, רק שאלות. שאלות, שאלות, שאלות. לשאול הם יודעים, הסקרנים הקטנים. החטטנים. נברנים. קנטרנים. פקפקנים וספקנים. הסמנים. שמאלנים. אמנים. חריינים. זונות. הוֹמוֹאים. פֶּדֶרַסטים. סיסים. פרסים. ערבים. חזירים. מאניאקים. חריאתים. חארות. ג’וֹרוֹת. עַרְסים. פרסים. סיסים. אשפיסטים. פאשיסטים. קומוניסטים. סיפיליסטים. מאזוכיסטים. ניהיליסטים. זוּבּי. נוֹד. פּישא. קאקא. [כאילו קוצר את כולם בתת-מקלע] קאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקא!
ואני, מה אני, יהודי פשוט וחם. רוצה אחת ולתמיד מענה לספקות המנקרים בי. רוצה קצת סדר בעולם. וניקיון. תמונת עולם פשוטה, יפה, מובנת: למעלה – אלוהים: למטה – יהודים: באמצע, בין שניהם – כיפה. כמו במגרש טניס, פה אתה, שם הוא, באמצע רשת. הכל מסודר, ברור, נקי, נקי, נקי. וטוהר, הכי חשוב – הטוהר. טהרת המשפחה. אשה יהודייה טהורה, זיווג יהודי טהור. אתה מסתכל בה בביישנות, במבט אלכסוני. היא משפילה עפעפיה ומסמיקה. גם אתה מסמיק. סומק יהודי. אתה פותח בביישנות טהורה את חגורת מכנסיך. היא מסירה בצניעות יהודית את החזייה שלה, מחליקה ביד ענוגה על שדיה הטהורים. כשהשביס עדיין לראשה היא משתרעת על המיטה הנקייה, מפשקת בביישנות את רגליה, מכניסה אצבע לפי ערוותה הכשרה ומדגדגת קצת. אתה מעיף מבט אלכסוני ומסמיק. גם האבר שלך מסמיק, מתחיל להתנועע לפנים כמו יהודי אדוק בתפילת שמונה-עשרה. אווירה של בית אבא. יהודי כל-כך. האבר שלך המלא, הגאה, עם הכיפה היהודית על הראש, מתחיל לטפטף נוזל יהודי שקוף וטהור. גם האשה כבר מטפטפת רוטב נפלא, חמים, כמו רוטב הדגים הממולאים של אמא בערב שבת. ואתה אומר ברכה, והיא עונה בצניעות אמן, ואז אתה קופץ עליה, הופך אותה, מכניס לה שְטְרוּנגוּל וקורע לה את הכּוּס של האמא של האמא שלה… [כאילו קוצר בתת-מקלע] קאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקא!
כן, ילדים טהורים. צניעות. כשרות. אהבת ארץ ישראל. זיו השכינה. שבת. נרות שבת. אח, נרות שבת. התמונה הזאת, הצובטת את הלב: כל המשפחה סביב השולחן. פנים מפיקות זיו. על השולחן מפה לבנה, חלות מכוסות, נרות שבת דולקים. בחצר אחמד. אנחנו קוראים לו. הוא נכנס. “שבת שלום, אחמד”. “גוּט שאבּעס, אדון”. “בוא, בוא תתקרב, אחמד. אלה נרות שבת. ראית פעם נרות שבתי” שניים לופתים אותו מאחורה. אחד מושך את היד שלו קדימה, שם אצבע אחת שלו מעל להבת הנר. ריח בשר חרוך. האצבע משחירה. אחמד מזמר זמירות שבת. כולנו, כל המשפחה, כל הילדים, כל בני ישראל מצטרפים אליו. לכה דודי לקראת כלה, פני שבת נקבלה, אַתְּ שבת המלכה… [כאילו קוצר בתת-מקלע] קאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקאקא!
כן, אלה הם הכיסופים לטוהר התוקפים אותי בזמן האחרון.