משמעותו של טקס המוני זה – היגל כבר העיר שהעיתונים משמשים לאדם המודרני תחליף לתפילת הבוקר – היא פרדוקסלית. הוא מתבצע בפרטיות דוממת, במאורת הגולגולת. ועם זאת, כל משתתף בטקסט מודע לכך שאותו טקס משוכפל בו זמנית על ידי אלפי (או מיליוני) אנשים אחרים, שאין לו שום מושג על זהותם, אבל שבקיומם אין לו צל של ספק […]. איזה דימוי חי ועז יותר אפשר להעלות על הדעת כמייצג את הקהילייה המדומיינת, החילונית, והכפופה לזמן ההיסטורי?
ובה בעת קורא העיתון, הרואה, כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היומיום שלו.
החדשות הטובות הן, שה”אין תקווה באופק” תקף רק לגבי האופק הקולקטיבי של המדינה, שהוא כאמור מדומיין, בתיווכם של העיתונים. לכל מיני אנשים וקבוצות קורים כל מיני דברים טובים. רק הלאום סובל וגורם סבל. מבחינה זו, אולי טוב שהעיתונים קורסים. בלעדיהם פשוט לא נדע שרע לנו.