אם יש טענה אופרטיבית לדברים שאני מנסח כאן היא מחולקת לשלוש – הראשונה היא שהדיאלקטיקה חזרה בענק. השנייה היא ההכרה שיש כח. הכחשת הכח, היא לא רק מיתממת וחסרת אחריות פוליטית, אלא היא גם בזבזנית באלימות שלה – כפי שהוכח בקריאות נגד מפגינים המזוהים עם מפלגות פוליטיות (ובקריעת השלטים שלהם) בעצרת של 12.05 בכיכר רבין. כדי לשמור על הדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה צריך אלימות – את זה המשטרה הוכיחה גם היא בהפגנה של 08.05 בכיכר הבימה. והנקודה השלישית היא שילוב של השניים הראשונות – שימת דגש על האופציה הלניניסטית ביחס לרגע הפוליטי, זאת ברוח הדיאליקטיקה ובניגוד לאופציה האנטי-היררכית ההרסנית של דמוקרטיה ישירה (המכחישה את הכח).

ברגעים מסויימים ההיסטוריה עצמה מציעה את הדיאלקטיקה כדי לקרוא אותה. אלה רגעים אשר, כפי שמרקס קרא לזה – גורמים לעולם להיות מודע לתודעה שלו עצמו. במובן זה, למרות אידיאולוגיה מתישה ומרוקנת של קץ ההיסטוריה תחתיה המוסדות הפוליטיים עדיין פועלים, הרגע הנוכחי מציע עצמו כהיפר-דיאלקטי.

היינו אמורים היום כבר להיות מחוץ להיסטוריה, בשלב ניהולי עליון של ניאו-ליברליזם רובוטי, כך לפי דוקטרינת קץ ההיסטוריה. אבל הערבים העניקו לעולם שוב את ההיסטוריה. הדיאלקטיקה חזרה. מושגים כמו עורמת התבונה וחמורו של משיח מבטאים את הדינמיקה שנוצרת מתוך פעולות הסוכנים השונים וכנגד כוונותיהם – כפי שישוע אומר בבשורה על פי לוקאס: “אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים”.

המשמעות של המושג בה אני עושה שימוש נסמכת על התסריט לפי רעיון מוצא את השלילה שלו במציאות יישומו, ומביא לרעיון נוסף לעלות כנגד מציאות זו שנוצרה. המחשבות שהבשילו לתוך הדברים כאן קשורות ברגע של ביקור אטיין בליבר בת”א ובדברים שאמר בבית העם, באירועי 1 במאי, בבחירות הבזק שהוכרזו, במה שנקרא ברית הפחדנים של נתניהו ומופז ובהפגנה בתל אביב ב-08.05 נגד דחיית בחירות הבזק.

את החוכמה המיוחסת לולטר בנימין בדבר כל פאשיזם כדוגמא של מהפכה שכשלה, אפשר לקרוא במהופך, באופן מובן מאליו אולי, לפיו המחאה היא דוגמא לפאשיזם שכשל. בתחילת השנה הזדמן לאלישבע ולי להיות בארוחת ערב בה נכח גם יאיר לפיד (זה היה מאוד לא צפוי מבחינתנו. לפיד התחיל בשיחה עם אלישבע כשהלכה לבּוּפּה, שם הוגשה ארוחת הערב, והתיישב לשולחן בו ישבנו). בנוסף ללפיד היו עוד אנשים בשולחן, שהתמסרו לשיחה שנושאה “הפלא הישראלי” – הם התבשמו בהישגי חברות הטכנולוגיה הישראליות ונהנו לספר לעצמם על מה טובו אוהלי הצבא שמוציא מתוכו פיתוחים נהדרים. באמצע החגיגה הזו אלישבע העירה ביושר ובנעימות: “זה ממש פאשיסטי”. הדברים הוכיחו עצמם נכונים מיד. הם התעלמו מההערה שלה. אחד הדברים המענינים במצב הנוכחי של הפאשיזם (הניאו-ליברלי), הוא היעדר התפיסה הדיאלקטית שלו. ככל שהוא יותר נוקשה בהבנה המוגבלת שלו, כך הרגע שהוא מייצר מחדד את המתחים הדיאלקטים שמתוכם הוא פועל. ההצלחה של הפאשיזם הזה היא הכשלון שלו.

ההכרזה על בחירות בזק, תוכננה לתאריך מוקדם מאוד מבחינת האפשרות להיערכות אירגונית, ובכך הפכה את הבחירות עצמן, ה-אליבי של המשטרים המתקראים דמוקרטיים, לעוד אמצעי לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה (פעם היו קוראים לדבר כזה ספין, מלה אחרת לשקר. היום תחת המשטר הנוכחי, המלה כבר לא זמינה אפילו). ועדיין, כשדובר באפשרות של בחירות מוקדמות, הטענות היו ששאלת גיוס ערבים וחרדים לשירות צבאי ולשירות לאומי היא שמייצרת את הציבור הגדול, הרוב, בשבילו מקדימים את הבחירות. את הטענה הימנית בשם אותו רוב ניסחו יאיר לפיד וישראל ביתנו כבעלי הפרבילגיות כנגד היתר, כשדרשו לכפות על האזרחים החרדים והערבים מה שהם כינו שיוויון בנטל.

במידה רבה, כבר אז ניתן היה להבין את הבחירות כבטלות בגלל עצם הדרישה שלשמה כביכול יצאו אליהן. הציבורים המשרתים זכאים לפרבילגיות, בהיותם משרתים, כך נטען. אבל ברגע של שיוויון בנטל השירות הצבאי והלאומי, יאבדו בעלי הפרבילגיות את העמדה מתוכה הטענה שלהם מוצדקת לשיטתם. כי אז, לפי אותו הגיון, גם ערבים וחרדים יהיו זכאים לאותן פרבילגיות של אותם ציבורים משרתים. לכן, הדרישה שעלתה לא יכולה להגדיר את הבחירות, אלא כאמצעי האשמה ודיבה. במובן הזה, בעלי הפרבילגיות אף פעם לא צריכים את הבחירות עצמן אלא כאמצעי לניסוח האשמה והפצת דיבה. זאת ועוד, הדרישה לשיוויון בנטל כמהות הקדמת הבחירות היתה לא יותר מדרך לדרוש משהו אחר. מחיקת התמונה המעמדית שנוסחה מבחינה פוליטית בקיץ האחרון – זו היתה המטרה של הטענה הפרבילגית לשיווין בנטל. במובן זה, גם ניסוח הדרישה הזאת היה לא יותר מעוד כלי של המשטר לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה.

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אלפה פלטינום, צוטט בכלכליסט, מחמיא לברית הפחדנים של נתניהו ומופז ש”ראו לנגד עיניהם את טובת העם” לדבריו. בתוך כך, מעוז סתר את דבריו שלו. מצד אחד הוא הסביר את ההגיון שבביטול בחירות הבזק כביצור היציבות: “המהלך המפתיע חסך למשק הישראלי המון הוצאות על מערכת בחירות ומנע חריגה ממסגרת התקציב”, ומצד שני הוא הכיר בכך ש”המהלך של נתניהו ומופז עשוי לעורר זעם בציבור ולהצית מחדש את המחאה”. זאת אומרת, מצד אחד דמוקרטיה זה יקר מדי אז טוב שחסכו, מצד שני, אנשים ירגישו שדופקים אותם בזה שחוסכים עליהם אז אולי זה יעלה יותר. אם כן, מעוז אומר את האמת: מה שמופז ונתניהו קוראים טובת העם היא רעתו – זאת אומרת טובת ההון.

נתניהו הסביר שמה שמעניין אותו זו יציבות. לכן קרא לבחירות בזק וכשקם מהשבעה על אביו, כרת את ברית הפחדנים וביטל את הבחירות. בעוד טקטיקת הרואופ-אה-דואופ שרקח המשטר באמצעות שילוב של התעלמות ואגרסיביות (ועדת טרכטנברג ואלימות משטרתית; “נרגילות וסושי” ו”מחאה אותנטית”), הוכיחה עצמה כמייצבת את המשטר הנוכחי, באירוניה דיאלקטית קלאסית, דווקא המהלך של ברית הפחדנים שנועד לייצב כביכול את המשטר, הוא שמאפשר למחאה למען צדק חברתי לעבור לפסים של מאבק פוליטי.

אדורנו והורקהיימר העלו את השאלה של הדיאלקטיקה של הנאורות – איך עם כל כך הרבה רעיונות יפים, הדברים הגיעו לכדי כך. נועם יורן טבע את המונח המדוייק “עורמת הטיפשות” כדי לתאר את המשטר המשברי של ההון, ובמיוחד את הרגע הנוכחי של האסון הפוליטי בו אנחנו נתונים – אצלנו כולם כל כך חכמים ומתחכמים, אז איך זה שהתוצאה המצטברת היא כזה טימטום?

בהרצאה שלו, בליבר התייחס כמה פעמים למאמרה של וונדי בראון “שובה של הרפובליקה המודחקת” על תנועת אוקופיי וול-סטריט (מאמר מתוך גיליון מעניין של “Theory & Event” שעורכת הפילוסופית הלניניסטית ג’ודי דין). במאמרה, בראון מתייחסת גם היא לשובה של הדיאלקטיקה במלוא אונה – היא אומרת: “דווקא ההרס השיטתי של קבוצות אינטרס מאורגנות (למשל איגודים, י”ס), איפשר את יצירתה של תודעה פוליטית פופוליסטית חדשה”. בראון מסבירה שהאסון הניאו-ליברלי הביא אותנו לרגע חסר תקדים של הזדהות הדדית בין משפחות מעמד ביניים שכורעות תחת נטל משכנתאות, צעירים מובטלים תחת נטל הלוואות הלימודים, מפוטרי תעשייה נטולי פיצויים, עובדי השירות הציבורי עליהם נכפים כל העת קיצוצים ב”הטבות” והפסדים מצטברים של הפנסיות שלהם אשר נותבו בכפייה אל הבורסה, יחד עם עובדים חסרי ובעלי הכשרה – מגננות ועד טייסים – ששכרם במשרה מלאה לא מאפשר להם להעלות את משפחותיהם מעל לקו העוני.

ועוד מקרה של שובה של הדיאלקטיקה – בקיץ שעבר נטען כנגד ההנהגה של המחאה (דפני, סתיו, אלון-לי, רגב קונטס, יונתן לוי, יגאל רמב”ם), שאיננה הנהגה נבחרת. זו כביכול היתה ההוכחה שהיא איננה לגיטימית כמייצגת את העם שיצא לרחובות (אחרי שהיא העניקה לו את שמו, “העם”, והוא בא). ביום שלישי 08.05 בערב, בכיכר הבימה, המשטרה, במעצרים של רמי הוד, אלון-לי גרין, יואב גולדרינג, ניר נאדר וערן בריל – בחרה בשבילנו את ההנהגה של הקיץ הקרוב.

“אין הם יכולים לייצג את עצמם, יש לייצג אותם” (קרל מרקס, השמונה עשר בברימר)

המלה פופוליזם נוטה להשתבץ בהקשרים רבים מאוד בשיח הפוליטי הישראלי. דרישות בלתי ריאליות, בעיקר כאלה שמוצגות בצורה מתלהמת או קולנית יחסית, לרוב מגונות כ”פופוליזם” בשל חוסר ההיתכנות שלהן. המחאה החברתית, החרם הצרכני, ההצעות לסיפוח השטחים, רעיונות לשינוי שיטת משטר, כל אלה הוגדרו או מוגדרים כפופוליזם על ידי דוברים שונים. אישים מסוימים מוגדרים כפופוליסטים באופן שגור. מופעיה של המלה הם רבים ומגוונים ממש כשם שהם לא מדויקים. המונח פופוליזם נהפך למסמן ריק, מעין כלי פולמוסי המשמש לניגוח. עם זאת, פופוליזם, בתור מושג מפתח בתורת המדינה, הזוכה לפופולריות בארץ ובארצות אירופאיות שונות, ראוי להגדרה שיטתית יותר בכדי להפוך שימושי.

את הפופוליזם אפשר להגדיר בתור תשוקה לביטול התיווך הפוליטי בתוך משטר נתון – תשוקה הבאה לביטוי בעיקר בשיטות ממשל דמוקרטיות (כלומר כאלה המבוססות על שלטון עצמי ובחירות עממיות, יהיו אשר יהיו הסממנים הספציפיים שלהן), ומקבלת ביטוי ציבורי משמעותי, ולרוב קונפליקטואלי. הפופוליזם שואף ליצור קשר בלתי מתווך בין העם, בהיותו הריבון, לבין מנהיגיו, ללא גופי ביניים מוסדיים כגון מפלגות, תקשורת, ארגוני חברה אזרחית וכדומה. התשוקה הפופוליסטית מבקשת לבטל את המרחק המצוי בכל שיטה פוליטית הקיימת בחברה מודרנית, בין השליט לבין הנשלטים; היא מבקשת להביא את המנהיג אל העם באופן ישיר, ולבטא באופן מילולי את עקרון הריבונות הפופולרית.

הפופוליזם, כאמור, עוין את הגופים המתווכים בין העם והיחיד לבין השלטון. הגופים האלה נתפסים לדידו כגורמים הזורעים פילוג, מבוכה ובלבול; במירעם, הם אפילו יכולים לחטוף החלטות שלטוניות לטובתם או למנוע מהחלטות אחרות להתבצע. הגופים האלה פוגעים ברצון הכללי, ביכולת ובפוטנציאל של העם, המוצג כגוף הומוגני, לקבוע את גורלו; הם מוצגים כמביאים למיסוך מיותר ביחסים השלטוניים, כהסחת דעת מהריבונות ההחלטית והנחרצת (ולכן מהדמוקרטיה). הפופוליזם חושד בפלורליזם הממסדי, כפי שזה התקבע בדמוקרטיות המודרניות, ובריבוי של דעות ועמדות, במיוחד כפי שזה בא לידי ביטוי בארגוני חברה אזרחית הנושאים אופי דליברטיבי (התדיינותי).

היחסים בין דמוקרטיה לפופוליזם הם מורכבים: מחד גיסא, רוב בעלי הכוונות הדמוקרטיות ירחיקו את עצמם מפופוליזם לסוגיו, או לפחות מהגילויים החברתיים הבוטים יותר שלו. מאידך גיסא, הפופוליזם דווקא מתיימר להוציא לפועל את המהות הפנימית של הדמוקרטיה, זו המתבטאת בריבונות העם ובאוטונומיה שלו. התשוקה למימוש מיידי ובלתי מתווך של רצון העם היא מהאספקטים הטראגיים של הדמוקרטיה המודרנית: רוסו ביטא זו בדברו על כך כי “את הריבונות לא ניתן לייצג” (la souveraineté ne peut pas être représentée) – מה שמוביל בהכרח לנסיונות חוזרים ונישנים, חסרי תוחלת באותה מידה, להביא להשלמה של אותה ריבונות עממית דרך מבנים פוליטיים כאלה ואחרים.

מבחינה פילוסופית, הפופוליזם מייצג משבר עמוק יותר, זה של חוסר היכולת להשלים עם מרחק, עם יצוג סמלי וחלקי, עם תיווך באשר הוא. היחס בין פופוליזם לבין הפוליטיקה הדמוקרטית מקביל ליחס בין ריב לבין שיחה, בין בין פורנוגרפיה לאמנות, בין פולחן לתיאולוגיה. הריבוי והמרחק, ההכרחיים לדיון שקול, נדחקים הצידה לטובת הפעולה לשם הפעולה; הפער הסמלי, שמאפשר בתורו שפה ותקשורת, נדחק לטובת עיסוק כפייתי ב”מציאות”, המופיעה בתור הכותר הסופי והמוחלט תחתיו יש לשפוט כל פעילות וכל תופעה פוליטית וחברתית. הבוז למלה, להבטחה, ולהסכם, ובשל כך גם לכוונה הטובה, למצפון ולתבונה הציבורית, שב ועולה בטקסטים הפופוליסטים על סוגיהם השונים.

פופוליזם בישראל

לא זה המקום להתחקות אחר התפתחות הפופוליזם בישראל. יש לו יש היסטוריה ארוכה ומפותלת המגיעה לראשית הפוליטיקה היהודית בפלסטינה, וגם קודם לכן (ניתן אף לומר כי הדוגמא הפופוליסטית הראשונה מופיעה בתנ”ך, במהלך שבו מבכר העם את המלך הריכוזי על פני המעמד המתווך של השופטים). הציונות תמיד פלירטטה בצורה כזו או אחרת עם הפופוליזם, בין אם במדיניות הריכוזית של חלק מראשי ההתיישבות המוקדמת, ובין אם באופן הניהול הכלכלי הממלכתי בשנותיה הראשונות של המדינה, אופן ניהול שהכיר בהתאגדויות חברתיות שונות רק במידה ואלה תרמו לטוב הכללי האידיאלי (יש לציין גם כי עד היום לא נמצא חופש ההתאגדות באף מסמך חוקתי במדינת ישראל, כאשר החוק המבטא אותו בעקיפין, חוק העמותות, נחקק רק ב-1980).

עם זאת, ובניגוד מובהק לתנועות לאומיות אחרות, העמדה הפופוליסטית אינה מוטמעת בקוד החיים של הציונות הלאומית. מדובר, ככלות הכל, בתנועה פלורלית ביותר בהרכבה, גם אם לא תמיד פלורליסטית באופיה, כך שהיכולת להמליך מנהיג שחורץ משפט לכאן או לשם תמיד הוגבלה בידי קבוצות אינטרסים שידעו לעמוד על שלהן. הציונות, לטוב ולרע, תמיד הכילה כוחות צנטריפוגלים חזקים שעמדו בניגוד ליכולת לבסס שלטון ריכוזי של ממש. אמרתו המפורסמת והידועה לשמצה של בן גוריון, “אני לא יודע מה העם רוצה, אבל אני יודע מה הוא צריך”, דווקא אינה פופוליסטית: היא מייצגת עמדה אגנוסטית, ספקנית, ביחס לרצון הישיר והמאוחד של העם, ואפילו מזהירה מפני היכולת לייצג רצון שכזה. במובן מסוים היא המשכו של הפסוק המצוטט לעיל של רוסו. את הדמוקרטיה הישראלית המוקדמת ניתן לזהות יותר בתור שלטון הארגון: בעיקר המפלגה, אך גם האיגוד (ההסתדרות) וגופים קולקטיבים אחרים שניחנו בכוח פוליטי; גופים אלה לא נודעו באופן ההתנהלות הדמוקרטי במיוחד שלהם, אך למרות זאת שימשו כחוצץ בין הפרט והקהילה לבין השלטון המרכזי.

ניתן לתארך את צמיחתו של הפופוליזם הישראלי כתופעה פוליטית קוהרנטית ובת-זיהוי דווקא לתקופה הנוכחית, בעיקר לעשור האחרון. יהיה מפתה לראות מנהיגים חזקים ודומיננטים, כגון נתניהו או שרון, בתור מייצגים של הפופוליזם הישראלי, אך למעשה מדובר בתופעה מורכבת יותר מכך, העולה דווקא כתנועת מחאה נגד השלטון ומהלכיו. את עלייתו של הפופוליזם לא ניתן לייחס לפוליטיקאי כזה או אחר, בוודאי שלא כזה המצוי בעמדת הנהגה, אלא, באופן פרדוקסלי קמעא, דווקא למה שמכונה החברה האזרחית, זו שאינה קשורה במוסדות השלטון.

את התנועה הפופוליסטית הראשונה של ישראל החדשה ניתן לזהות עם מחאת המילואמניקים לאחר מלחמת לבנון השנייה. כשלון המלחמה הזו נתפס בציבור הישראלי ככשלון מנהיגותי, כזה שבו “הדג מסריח מהראש”. נערכו ראיונות עם חיילים שנשלחו למבצע אשר התלוננו על ההוראות הסותרות, חסרות המשמעות, מצד המפקדים והקצינים, המפקדים והקצינים בתורם האשימו את הדרג הפיקודי העליון, אשר גלגל בתורו את הכדור לכיוון הממשלה. הסנטימנט שליווה את כל תהליך הקמת ועדת הבדיקה ופרסום תוצאותיה, שנדחף וזכה לציבוריות רבה בזכות תנועת המחאה, היה כזה של התנגדות לכל אותם אישים ומוסדות המסמלים את הממסדיות, את המבנים של המערכת הקיימת הרקובה. ברטוריקה שניהלה תנועת המחאה בעקבות המלחמה הובילו שני אלמנטים עיקריים: השטח מול הדימוי. השטח יוצג על ידי החיילים שלחמו בחזית או בתפקידים מסייעים על הקרקע, שנשאו בעול הלחימה בפועל. הדימוי יוצג על ידי המפקדים, הקצינים והפוליטיקאים, כל אותם בירוקרטים המנותקים מהמתרחש על הקרקע. לפי אותה רטוריקה, אלה השייכים למחנה הדימוי לא מבינים את השטח, הם לא נחשפים אליו אלא דרך אמצעים מתווכים (מסכי הפלזמה הזכורים לשמצה, ניירות הבורסה של דן חלוץ) ולכן לא מסוגלים למלא את תפקידם המנהיגותי. אל מול אלה עמדו המילואמניקים, הלוחמים, שבזים לגופים המתווכים ולא זקוקים להם; העדויות והחוויות הישירות שלהם זוכות לערך אמת, ולכן לערך מוסרי גבוה יותר.

זו היתה יריית הפתיחה של הפופוליזם הישראלי, של התשוקה הפוליטית להתקרב לדברים כשלעצמם ולבטל את התיווך בשם עקרון המציאות. תשוקה הרואה עצמה כנושאת את דברו של העם, הסובייקט הפוליטי העליון והיחיד. מהלך זה התגלגל בשנים שלאחר מכן ברבים מהמיזמים הפוליטיים הבולטים. העניין העיקרי היה למצוא את אותו עם, אותו גורם בלתי מתווך, שאמור לכפות את שררתו על הגורמים האחרים בחברה. המאבק ניסוב אודות מהות ההגדרה של העם, מאבק שהיה סמנטי בעיקרו. כך ניתן למשל לראות את המקרה של תנועת אם תרצו, שייצגו נסיון לבטא את הרצון של העם כפי שזה מוגדר במונחים פחות או יותר אתניים ותרבותיים. התשוקה לאמת הבלתי-מתווכת פגשה את התשוקה הלאומית, והן נכנסו לעבודה בבדיקת סילבוסים, ספרי לימוד ושאר תכנים.

עם זאת, הפופוליזם לא פסח גם על חלקים מסוימים בשמאל הישראלי, שתמיד לקה בתשוקה לבטל את התיווך הפוליטי. כך ניתן גם להבין את אחד המומנטים המשמעותיים של מחאת קיץ 2011. הקריאה הפלביסצטרית “העם דורש צדק חברתי”, בעיקר כשהיא מגובה באסטרטגיה שנועדה לעקוף, ואף לסלק את הגופים המתווכים (מפלגות, תקשורת וכו’), בהחלט מייצגת את אותו שיח פופוליסטי, גם אם זאת תוך הגדרה מחודשת של העם.

המקרה של מירי רגב

ניתן לבחון את עליית הפופוליזם החדש באמצעות המקרה של ח”כ מירי רגב. עלייתה של מירי רגב כרוכה בעלייתו של הפופוליזם החדש בישראל מכמה טעמים. ראשית, הופעתה של מירי רגב בספרה הציבורית, באמצע העשור הקודם, חופפת בערך להופעתו של הפופוליזם כתופעה בת-הגדרה. מירי רגב זיהתה עצמה הן עם המערכת, בכהונתה כדוברת צה”ל ובתפקידים אחרים מסוג זה, ולאחר מכן עם “העם” או “השטח”, בכהונתה כחברת כנסת, ובעיקר החל משנת 2011 ומפריצת המחאה החברתית של הקיץ. סקירה של פועלה של מירי רגב יכול ללמד אותנו רבות על תנאי הופעתו של הפופוליזם הישראלי, אשר התגבש כתגובת נגד לניכור הפוליטי שחוללו רגב ודומיה לאורך השנים האחרונות.

אם אפשר לסכם את ההיסטוריה התעסוקתית של מירי רגב, יהיה זה באמצעות המלה “תיווך”. רגב השתתפה בהקמת מדור יחסי ציבור של מפקדת חילות השדה, כיהנה כמנהלת ההסברה של ראש הממשלה אריאל שרון ולאחר מכן מונתה לצנזורית צבאית ראשית. במשך שנים זוהתה רגב עם התיווך, עם החיץ, בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות, בין אם בצבא או בצמרת הרשות המבצעת. הקריירה של רגב, למעשה סוג של יועצת תקשורת, פרחה בתקופת ההתנתקות, אולי התקופה “המתווכת” ביותר בהיסטוריה הישראלית החדשה, שלוותה בהתפוצצות של אנשי תקשורת, יועצים, דוברים ושאר מתווכים. בתקופה זו היה צורך בעשרות ומאות טכנוקרטים אשר “יסבירו” את המהלך לציבור וינסו לגשר על הפערים העצומים בין חלקי הציבור, ובין הציבור לבין המציאות.

רגב פרצה לתודעה הציבורית ונעשתה מוקד לדיון בתור דוברת צה”ל במלחמת לבנון השנייה. ככזו, היא זוהתה באופן מובהק עם הדרג הצבאי הבכיר ואף עם ההנהגה הפוליטית. היא היתה הדמות שזוהתה ביותר עם ה”פלזמות”, עם המיסוך שבין ההנהגה הצבאית לבין החפ”שים, ובין השלטון הלא-יוצלח, השלומיאלי והמושחת, לבין הציבור. בעדויותיה בועדת וינוגרד ובראיונות מהתקופה, היא נראית כמקדמת מובהקת של הקו המתווך; שם היא טוענת כי יש צורך בהקמת רשות הסברה לאומית, במאבק בהדלפות משדה הקרב (באמצעות החרמת טלפונים פרטיים של חיילים) ובאופן כללי בדיברור יעיל ומתקדם של הנעשה בשטח. מירי רגב של אותה תקופה היא מופת של פוסט-מודרניזם, של עליונות התדרוך על השטח, או הדימוי על המציאות.

עם תחילת הקריירה הפרלמנטרית שלה, החליפה מירי רגב דמות באופן קיצוני. מיועצת תקשורת היושבת בקריה בתל אביב ומדבררת את הצמרת הפיקודית, הפכה רגב ללוחמת חברתית. התמודדותה בפריימריס בליכוד ב-2008 נעשתה על בסיס ילדותה בפריפריה (רגב היא ילידת קרית גת), מאמציה לטובת האוכלוסיות העניות והנשים. לאחר בחירות 2009 נכנסה לכנסת, שם מיתגה עצמה כחברת כנסת חברתית העושה למען השכבות החלשות. כל אותה תקופה גם העמידה עצמה רגב ככוח נגדי להנהגת מפלגתה: כך למשל במאבקה נגד ההכרזה על הקפאת הבניה בהתנחלויות. במרס 2011 נשאה נאום בו קישרה בין השבתת הבנייה בגדה המערבית למצוקת הדיור הפוגעת “בזוגות הצעירים, בנוער שלנו , בילדים שלנו”.

אך המפנה הסופי שעברה רגב לכיוון הפופוליזם התרחש לאחר מחאת קיץ 2011. במחאה זו כמובן ניתן לומר שנחשף פרצופה האמיתי של רגב, שתקפה וגידפה את אוהלי המחאה, ואף זכתה מהם לבוז גלוי על היותה חברת קואליציה ומזוהה עם הממסד (שפיכת המים הזכורה בשדרות רוטשילד). עם זאת, רגב לא נסוגה מהעניין החברתי, אלא אף הגבירה את תמיכתה בו, זאת תחת הדגשת היסודות הרטוריים האותנטיים והבלתי-מתווכים. עניין זה ניתן להדגים בהתנהלותה בשתי אפיזודות שונות מאותה תקופה: ב-17 ביולי, יומיים לאחר תקרית התזת המים, התארחה באולפן ערב חדש לצד סתיו שפיר. בשידור זה, גינתה מירי רגב את מחאת האוהלים כ”לא נחמדים”, בהפניה לניסוח הגולדאי, ללא שמץ של אירוניה. כזכור, רגב גם התרעמה על אופן פנייתה העממי של שפיר באולפן, ותיקנה אותה: “חברת הכנסת מירי רגב, לא גברת”. מספר ימים לאחר מכן, לעומת זאת, בצילומי התכנית צינור לילה, קראה רגב בפמיליאריות בוטה למנחה גיא לרר “אני מרשה לך לקרוא לי מירי”.

החל מתקרית זו פנתה מירי רגב באופן נחרץ לכיוון הפופוליסטי. במעשיה, כמו גם בהתבטאויותיה הציבוריות, הקרינה רגב קשר בלתי מתווך ובלתי אמצעי עם העם. במישור ההתנהלות הפרלמנטרית היא נודעה בסרבנותה לשיתוף פעולה עם הקואליציה והנהגת המפלגה שלה; במישור הרטורי היא נודעה בצעקותיה, בקולה הרם ובאופן התבטאותה הישיר והלא-מלאכותי. לפי דיווח אחד, בישיבה של הכנסת בפברואר 2012 קראה מירי רגב כלפי פעילה חברתית “אתם כבר לא באוהלים שלכם! את לא תנופפי פה בידיים!”; ציטוט זה מבטא היטב את רוחה של רגב החדשה: הצלפה בקודים התקשורתיים המוסכמים (סימני הידיים שהיו נהוגים במחאת האוהלים לצורך סימון תגובה לדוברים) כתיווך מיותר ועודף בשם הישירות.

רגב, כידוע, נעשתה גם לחברת הכנסת המזוהה ביותר עם שוועתן של שכונות דרום תל אביב בנושא המהגרים האפריקאים. בתקופה זו התגבשה – ומתגבשת – זהותה של רגב בתור מנהיגה פופוליסטית, אשר מבכרת תקשורת ישירה, וייצוג ישיר, בניגוד למנגנוני היצוג העקיפים והמסורבלים, המעוותים את רצון העם ועומדים כחיץ בינו לבין השלטון. רגב תקפה לא רק את הפליטים עצמם, אלא גם את ארגוני “זכויות האדם” המטפלים בהם ולכאורה גם מקדמים את כניסתם לארץ, את השמאל, ואף את ממשלתה שלה שלא עושה די למען גירושם של האפריקאים. רגב נקטה באסטרטגיה של ציטוט עובדות סטטיסטיות כאלה ואחרות בנוגע למספרי המסתננים, לשיעור הפליטים בתוכם ואף לקשר שלהם למפגעים פליליים ותברואתיים (היותם של רוב הנתונים שגויים או מסולפים לא רלוונטי כלל לעניין); זאת בשם ההבאה הישירה והבלתי-מתווכת של השטח, של המציאות האותנטית, האמיתית.

דבריה הבוטים של רגב, הקיצוניים אפילו ביחס לשיח הנהוג בצדדי הפוליטיקה הישראלית, מוצגים יותר כהשתלחות והתרסה בפני התקשורת ונסיונות הנפל שלה להעביר את זהותה ומהותה הבלתי-מזוקקת של רגב (“אני אומרת את מה שאני חושבת”, “אני אשים לאנשים את האמת בפנים”), שבתורה מייצגת באופן ישיר את השכבות העממיות (“קיבלתי את המידע מועד השכונה”). הנרקיסיזם של רגב, אשר חוזרת באופן קבוע לדיבור בגוף ראשון כחלק מהטקטיקה העימותית שלה, נהפך, בשל ההקשר שלו, לקריאת תיגר בפני הגופים המתווכים בחברה הישראלית. מירי רגב נהפכת, בגופה ובאישיותה, לשופרו של העם, לפקידה הנושאת את דברם של ההמונים. רגב, מדוברת של צבא העם, של המנגנון הטכנוקרטי המשומן של אריאל שרון ודן חלוץ, נהפכה לדוברת העם עצמו, ודווקא בדרך זו היא כופה עליו אילמות.

במקום מסקנה – הערה דיאלקטית

החשיבה הציונות מעולם לא הוטרדה בשאלות של הכרה אזרחית (או כמעט באף שאלה מופשטת אחרת, לצורך העניין), על כל המוסדות הפוליטיים הכרוכים בכך. ההתנהלות שלה תמיד התקיימה תוך קידוש הקונקרטי, המעשי, הכלכלי והצבאי, ולא ביחס לרצונו האוטונומי של פרט או קבוצה כזו או אחרת, כפי שרצון כזה יכול לבוא לידי ביטוי במערכת שוויונית והוגנת. הציונות תמיד נטתה לאקטיביזם על חשבון הקשבה, לטיפול על חשבון השתתפות. הפוליטיקה הישראלית של ימינו אינה יוצאת דופן ביחס למגמה זו: מתכנית ההתנתקות ועד לועדת טרכטנברג, וכך גם במלחמות השונות, הנטייה של המערכת הפוליטית היא לפתרון בעיות באמצעות מומחיות טכנית, העברות תקציביות כאלה ואחרות ופריסת כוחות מג”ב.

על רקע סוג כזה של פוליטיקה, המתיימרת לפתור כל קונפליקט באמצעות התיווך של מוסדות כגון הכלכלה או הבטחון, אין פלא כי צצים קולות המתריסים כנגדה, המבקשים את הקרבה האינטימית והישירה שמחוסלת בפוליטיקה הטכנית, את הקשר הישיר עם השלטון, לא באמצעות צילומי יח”צ ועתירות לבג”צ. התרסה זו באה לידי ביטוי בתנועות המחאה השונות של השנים האחרונות, אשר כולן שמו להן למטרה לייצג את השטח, העם או ההמונים אל מול השיטה הרקובה, האליטות, הבוגדים/מתווכים של החברה האזרחית. עם זאת, התרסה זו יכלה אלא להסתפח אל תוך הפוליטיקה הטכנית: מהלך שמגולם בדמותה של מירי רגב, על המטמורפוזה שעברה. דבר לא מסכן פחות את השיטה מאשר הקריאה לאותנטיות, לשיח ישיר ובלתי מתווך, שהיא מחלקה טיפולית וותיקה במיוחד בבית החולים הציוני; ככלות הכל, מה ישיר ואותנטי יותר ממש”קית ת”ש? או מנער גבעות? או מטור של יאיר לפיד? ככל שנפרשות בפנינו ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות השונות בישראל, חוזרת ועולה העובדה כי כל מאבק פוליטי הוא ביסודו מאבק הנסוב אודות עיצוב התיווך הפוליטי, ולא אודת עקיפתו או ביטולו.

”Je me suis retiré du néant
A peine.
Je suis presque sans rien sur le rivage.
La confiance, la foi, le courage
Je fis pour eux un effort d’insecte fervent

Des algues me couvraient,
Avec des coquillages je jouais.

Même quand je joue
Avec les branches qui me couvrent,

Je suis avec vous tous
Je suis votre peur de la mort.

Après une vie fragile, préoccupée,
Je repose dans le paisible enclos des plantes.
Je prends enfin des vacances parmi les grandes plantes
Et parmi de la terre qui ne bouge jamais.

Les lierres, les orties, qui poussent spontanément,
Sont mes complices.
Ils me parlent de l’air que j’ai tant respiré
Comme une chose à moi.
Dans rien je ne suis plus pour rien

Je vis de pensées sans origines,
Sans avenir, sans souvenir.
Je suis de nouveau compagnon de la force du limon.
Moi qui me suis dressé sur les choses terrestres,
Seigneur et maître,
Elles s’étendent maintenant sur moi. ‘’