אם יש טענה אופרטיבית לדברים שאני מנסח כאן היא מחולקת לשלוש – הראשונה היא שהדיאלקטיקה חזרה בענק. השנייה היא ההכרה שיש כח. הכחשת הכח, היא לא רק מיתממת וחסרת אחריות פוליטית, אלא היא גם בזבזנית באלימות שלה – כפי שהוכח בקריאות נגד מפגינים המזוהים עם מפלגות פוליטיות (ובקריעת השלטים שלהם) בעצרת של 12.05 בכיכר רבין. כדי לשמור על הדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה צריך אלימות – את זה המשטרה הוכיחה גם היא בהפגנה של 08.05 בכיכר הבימה. והנקודה השלישית היא שילוב של השניים הראשונות – שימת דגש על האופציה הלניניסטית ביחס לרגע הפוליטי, זאת ברוח הדיאליקטיקה ובניגוד לאופציה האנטי-היררכית ההרסנית של דמוקרטיה ישירה (המכחישה את הכח).

ברגעים מסויימים ההיסטוריה עצמה מציעה את הדיאלקטיקה כדי לקרוא אותה. אלה רגעים אשר, כפי שמרקס קרא לזה – גורמים לעולם להיות מודע לתודעה שלו עצמו. במובן זה, למרות אידיאולוגיה מתישה ומרוקנת של קץ ההיסטוריה תחתיה המוסדות הפוליטיים עדיין פועלים, הרגע הנוכחי מציע עצמו כהיפר-דיאלקטי.

היינו אמורים היום כבר להיות מחוץ להיסטוריה, בשלב ניהולי עליון של ניאו-ליברליזם רובוטי, כך לפי דוקטרינת קץ ההיסטוריה. אבל הערבים העניקו לעולם שוב את ההיסטוריה. הדיאלקטיקה חזרה. מושגים כמו עורמת התבונה וחמורו של משיח מבטאים את הדינמיקה שנוצרת מתוך פעולות הסוכנים השונים וכנגד כוונותיהם – כפי שישוע אומר בבשורה על פי לוקאס: “אָבִי, סְלַח לָהֶם, כִּי אֵינָם יוֹדְעִים מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים”.

המשמעות של המושג בה אני עושה שימוש נסמכת על התסריט לפי רעיון מוצא את השלילה שלו במציאות יישומו, ומביא לרעיון נוסף לעלות כנגד מציאות זו שנוצרה. המחשבות שהבשילו לתוך הדברים כאן קשורות ברגע של ביקור אטיין בליבר בת”א ובדברים שאמר בבית העם, באירועי 1 במאי, בבחירות הבזק שהוכרזו, במה שנקרא ברית הפחדנים של נתניהו ומופז ובהפגנה בתל אביב ב-08.05 נגד דחיית בחירות הבזק.

את החוכמה המיוחסת לולטר בנימין בדבר כל פאשיזם כדוגמא של מהפכה שכשלה, אפשר לקרוא במהופך, באופן מובן מאליו אולי, לפיו המחאה היא דוגמא לפאשיזם שכשל. בתחילת השנה הזדמן לאלישבע ולי להיות בארוחת ערב בה נכח גם יאיר לפיד (זה היה מאוד לא צפוי מבחינתנו. לפיד התחיל בשיחה עם אלישבע כשהלכה לבּוּפּה, שם הוגשה ארוחת הערב, והתיישב לשולחן בו ישבנו). בנוסף ללפיד היו עוד אנשים בשולחן, שהתמסרו לשיחה שנושאה “הפלא הישראלי” – הם התבשמו בהישגי חברות הטכנולוגיה הישראליות ונהנו לספר לעצמם על מה טובו אוהלי הצבא שמוציא מתוכו פיתוחים נהדרים. באמצע החגיגה הזו אלישבע העירה ביושר ובנעימות: “זה ממש פאשיסטי”. הדברים הוכיחו עצמם נכונים מיד. הם התעלמו מההערה שלה. אחד הדברים המענינים במצב הנוכחי של הפאשיזם (הניאו-ליברלי), הוא היעדר התפיסה הדיאלקטית שלו. ככל שהוא יותר נוקשה בהבנה המוגבלת שלו, כך הרגע שהוא מייצר מחדד את המתחים הדיאלקטים שמתוכם הוא פועל. ההצלחה של הפאשיזם הזה היא הכשלון שלו.

ההכרזה על בחירות בזק, תוכננה לתאריך מוקדם מאוד מבחינת האפשרות להיערכות אירגונית, ובכך הפכה את הבחירות עצמן, ה-אליבי של המשטרים המתקראים דמוקרטיים, לעוד אמצעי לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה (פעם היו קוראים לדבר כזה ספין, מלה אחרת לשקר. היום תחת המשטר הנוכחי, המלה כבר לא זמינה אפילו). ועדיין, כשדובר באפשרות של בחירות מוקדמות, הטענות היו ששאלת גיוס ערבים וחרדים לשירות צבאי ולשירות לאומי היא שמייצרת את הציבור הגדול, הרוב, בשבילו מקדימים את הבחירות. את הטענה הימנית בשם אותו רוב ניסחו יאיר לפיד וישראל ביתנו כבעלי הפרבילגיות כנגד היתר, כשדרשו לכפות על האזרחים החרדים והערבים מה שהם כינו שיוויון בנטל.

במידה רבה, כבר אז ניתן היה להבין את הבחירות כבטלות בגלל עצם הדרישה שלשמה כביכול יצאו אליהן. הציבורים המשרתים זכאים לפרבילגיות, בהיותם משרתים, כך נטען. אבל ברגע של שיוויון בנטל השירות הצבאי והלאומי, יאבדו בעלי הפרבילגיות את העמדה מתוכה הטענה שלהם מוצדקת לשיטתם. כי אז, לפי אותו הגיון, גם ערבים וחרדים יהיו זכאים לאותן פרבילגיות של אותם ציבורים משרתים. לכן, הדרישה שעלתה לא יכולה להגדיר את הבחירות, אלא כאמצעי האשמה ודיבה. במובן הזה, בעלי הפרבילגיות אף פעם לא צריכים את הבחירות עצמן אלא כאמצעי לניסוח האשמה והפצת דיבה. זאת ועוד, הדרישה לשיוויון בנטל כמהות הקדמת הבחירות היתה לא יותר מדרך לדרוש משהו אחר. מחיקת התמונה המעמדית שנוסחה מבחינה פוליטית בקיץ האחרון – זו היתה המטרה של הטענה הפרבילגית לשיווין בנטל. במובן זה, גם ניסוח הדרישה הזאת היה לא יותר מעוד כלי של המשטר לדה-פוליטיזציה של הפוליטיקה.

שלמה מעוז, הכלכלן הראשי של אלפה פלטינום, צוטט בכלכליסט, מחמיא לברית הפחדנים של נתניהו ומופז ש”ראו לנגד עיניהם את טובת העם” לדבריו. בתוך כך, מעוז סתר את דבריו שלו. מצד אחד הוא הסביר את ההגיון שבביטול בחירות הבזק כביצור היציבות: “המהלך המפתיע חסך למשק הישראלי המון הוצאות על מערכת בחירות ומנע חריגה ממסגרת התקציב”, ומצד שני הוא הכיר בכך ש”המהלך של נתניהו ומופז עשוי לעורר זעם בציבור ולהצית מחדש את המחאה”. זאת אומרת, מצד אחד דמוקרטיה זה יקר מדי אז טוב שחסכו, מצד שני, אנשים ירגישו שדופקים אותם בזה שחוסכים עליהם אז אולי זה יעלה יותר. אם כן, מעוז אומר את האמת: מה שמופז ונתניהו קוראים טובת העם היא רעתו – זאת אומרת טובת ההון.

נתניהו הסביר שמה שמעניין אותו זו יציבות. לכן קרא לבחירות בזק וכשקם מהשבעה על אביו, כרת את ברית הפחדנים וביטל את הבחירות. בעוד טקטיקת הרואופ-אה-דואופ שרקח המשטר באמצעות שילוב של התעלמות ואגרסיביות (ועדת טרכטנברג ואלימות משטרתית; “נרגילות וסושי” ו”מחאה אותנטית”), הוכיחה עצמה כמייצבת את המשטר הנוכחי, באירוניה דיאלקטית קלאסית, דווקא המהלך של ברית הפחדנים שנועד לייצב כביכול את המשטר, הוא שמאפשר למחאה למען צדק חברתי לעבור לפסים של מאבק פוליטי.

אדורנו והורקהיימר העלו את השאלה של הדיאלקטיקה של הנאורות – איך עם כל כך הרבה רעיונות יפים, הדברים הגיעו לכדי כך. נועם יורן טבע את המונח המדוייק “עורמת הטיפשות” כדי לתאר את המשטר המשברי של ההון, ובמיוחד את הרגע הנוכחי של האסון הפוליטי בו אנחנו נתונים – אצלנו כולם כל כך חכמים ומתחכמים, אז איך זה שהתוצאה המצטברת היא כזה טימטום?

בהרצאה שלו, בליבר התייחס כמה פעמים למאמרה של וונדי בראון “שובה של הרפובליקה המודחקת” על תנועת אוקופיי וול-סטריט (מאמר מתוך גיליון מעניין של “Theory & Event” שעורכת הפילוסופית הלניניסטית ג’ודי דין). במאמרה, בראון מתייחסת גם היא לשובה של הדיאלקטיקה במלוא אונה – היא אומרת: “דווקא ההרס השיטתי של קבוצות אינטרס מאורגנות (למשל איגודים, י”ס), איפשר את יצירתה של תודעה פוליטית פופוליסטית חדשה”. בראון מסבירה שהאסון הניאו-ליברלי הביא אותנו לרגע חסר תקדים של הזדהות הדדית בין משפחות מעמד ביניים שכורעות תחת נטל משכנתאות, צעירים מובטלים תחת נטל הלוואות הלימודים, מפוטרי תעשייה נטולי פיצויים, עובדי השירות הציבורי עליהם נכפים כל העת קיצוצים ב”הטבות” והפסדים מצטברים של הפנסיות שלהם אשר נותבו בכפייה אל הבורסה, יחד עם עובדים חסרי ובעלי הכשרה – מגננות ועד טייסים – ששכרם במשרה מלאה לא מאפשר להם להעלות את משפחותיהם מעל לקו העוני.

ועוד מקרה של שובה של הדיאלקטיקה – בקיץ שעבר נטען כנגד ההנהגה של המחאה (דפני, סתיו, אלון-לי, רגב קונטס, יונתן לוי, יגאל רמב”ם), שאיננה הנהגה נבחרת. זו כביכול היתה ההוכחה שהיא איננה לגיטימית כמייצגת את העם שיצא לרחובות (אחרי שהיא העניקה לו את שמו, “העם”, והוא בא). ביום שלישי 08.05 בערב, בכיכר הבימה, המשטרה, במעצרים של רמי הוד, אלון-לי גרין, יואב גולדרינג, ניר נאדר וערן בריל – בחרה בשבילנו את ההנהגה של הקיץ הקרוב.